החלטה בתיק רע"ב 7806/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 3.11.2013 בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטים א' טל, א' מקובר וז' בוסתן), בו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת המשיבה 1 (להלן: ועדת השחרוריםאו הוועדה) שהורתה על ביטול שחרורו על תנאי של המבקש וקבעה כי ישוב לשאת את יתרת תקופת המאסר שהושת עליו.

1.        בין שנת 2001 לשנת 2003 ריצה המבקש, יליד 1945, מאסר בגין עבירות של קבלת דבר במרמה. ביום 30.1.2003 הורתה הוועדה על שחרורו המוקדם של המבקש על תנאי ממאסר וזאת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאיאו החוק). תקופת התנאי חלה מיום 24.2.2003 ועד ליום 31.10.2004 (להלן: תקופת התנאי). ביום 4.7.2012 הורשע המבקש במסגרת הסדר טיעון על פי שלושה כתבי אישום שונים, בביצוע חמש עשרה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שש עבירות של קבלת דבר במרמה ועבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ארבע מן העבירות של קבלת דבר במרמה בהן  הורשע המבקש בוצעו במהלך תקופת התנאי. ביום 15.11.2012 נגזר על המבקש מאסר בפועל לשמונה שנים ומאסר מותנה וכן חויב המבקש בתשלום פיצויים לנפגעי העבירה. כתב האישום במסגרתו הורשע המבקש בביצוע עבירות המרמה במהלך תקופת התנאי הוגש ונמחק פעמיים בשנת 2007, בשל כך שלא ניתן היה לאתרו ולהעמידו לדין. על כן, בסופו של דבר, הוגש כתב האישום רק בחודש דצמבר 2011.

2.        ביום 25.12.2012 הגיש המשיב 3 (להלן: המשיב) לוועדת השחרורים בקשה להפקעת תקופת התנאי ולביטול שחרורו המוקדם של המבקש בגין ביצוע עבירות נוספות בתקופת התנאי וזאת על פי סעיף 20 לחוק שחרור על תנאי. בהחלטתה מיום 9.5.2013 נעתרה ועדת השחרורים לבקשה והורתה על ביטול שחרורו המוקדם של המבקש בקובעה כי עליו לשוב ולרצות מאסר שאורכו כאורך מלוא תקופת התנאי. בהחלטתה שקלה הוועדה, בין היתר, את טיעונו של המבקש לפיו היה על המשיב להגיש את הבקשה לביטול שחרורו המוקדם כשנודע לו על ביצוע העבירות דהיינו עם מעצרו בסמוך למועד ביצוען, ומשלא עשה כן יש לדחות את הבקשה. הוועדה החליטה לדחות טענה זו בסוברה כי נוכח העובדה שהמבקש הוא עבריין מועד שלאורך כל התקופה - מאז שחרורו המוקדם ועד יום מתן ההחלטה - המשיך לבצע עבירות פליליות בזו אחר זו, יש לבטל את שחרורו המוקדם.

3.        נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 9.5.2013 הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה טען כי הוא נעצר בשנת 2003 ושוב בשנת 2005 בחשד לביצוע עבירות המרמה. עוד טען המבקש כי באותו שלב לא נתבקשה הפקעת תקופת התנאי, ובהינתן הזמן הרב שחלף מאז, היה על הוועדה לדחות את בקשת המשיב ולהורות על הפקעת תקופה קצרה יותר מתקופת התנאי המלאה. בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעה לתקופה הקצרה ממלוא תקופת התנאי ובהדגישו כי הגשת בקשה להפקעת תנאי בסמוך למעצרו של המשוחרר על תנאי איננה הפרקטיקה הנוהגת, אם כי לגישתו ניתן לעשות כן ובלבד שיוכח במידה הדרושה במשפט המנהלי כי נעברה עבירה. בית המשפט ציין כי מפרוטוקול הדיון בבקשת מעצרו של המבקש מיום 15.8.2003 עולה כי הוא הכחיש את החשד למעשה המרמה שיוחס לו ועל כן, השאלה הרלוונטית היא האם היו בידי המשיב באותה עת די הראיות לביסוס הבקשה להפקעת תקופת התנאי ולביטול השחרור המוקדם. כזאת, כך קבע, לא נטען ולא הוכח בפניו. ביחס למעצר משנת 2005, ציין בית המשפט כי לא הוצגו פרטים. על כן, דחה בית המשפט את הטענה לפיה ניתן היה להגיש את הבקשה להפקעת התנאי כבר עם מעצרו של המבקש. עוד נקבע כי חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות ועד להרשעתו של המבקש רובץ לפתחו שכן לא ניתן היה לאתרו במועד מוקדם יותר ובשל כך אף נמחקו כאמור כתבי האישום והוגשו מחדש לכשאותר. לבסוף קבע בית המשפט כי בתקופת שחרורו על תנאי עבר המבקש ארבע עבירות נוספות הזהות לאלה שבגינן ריצה את המאסר ממנו שוחרר על תנאי, ודי בכך כדי להפקיע את מלוא תקופת התנאי. בית המשפט הוסיף וקבע כי מצבו הרפואי של המבקש וטענתו כי שימש כסוכן משטרתי בעבר אינם מהווים נסיבות חריגות המצדיקות את קיצור תקופת ההפקעה.

4.        מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא באמצו את החלטת הוועדה. לטענת המבקש, כבר בסמוך למעצרו בשנת 2003 היו בידי המשיב ראיות ברמה המינהלית הדרושה להוכחה כי נעברה עבירה, וזאת בין היתר, נוכח דפוס התנהגותו. עוד טוען המבקש כי מפרוטוקול הדיון במעצר מיום 15.8.2003 עולה כי הוא הודה בביצוע העבירה בה נחשד וכי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי הכחיש את החשד. המבקש מוסיף וטוען כי במצב שנוצר בו המשיב "גרר רגליו" בהגשת הבקשה להפקעת תקופת התנאי, היה על הוועדה ועל בית המשפט להעדיף את שיקולי הצדק ולהפקיע רק מחצית מתקופת התנאי. עוד משיג המבקש על הקביעה כי המדינה ניסתה לאתרו במהלך השנים, שכן היא זו שבחרה לשחרורו בשנת 2003 ושוב בשנת 2005 לאחר שנעצר. המבקש שב ומזכיר את גילו המבוגר ומצבו הבריאותי הלקוי, וכן את העובדה שלטענתו שימש בעבר כסוכן משטרתי. לטענת המבקש, השאלה באילו מקרים על המשיב להגיש בקשה להפקעת רישיונו של אסיר, כמו גם השאלה מהי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט המנהלי, הן שאלות משפטיות כלליות המתעוררות במקרה דנן ומצדיקות מתן רשות ערעור.

5.        המשיב, מצידו, סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן היא אינה באה בגדר המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות לערער. לטענת המשיב, השאלות העקרוניות אותן מעלה המבקש אינן נדרשות לצורך הכרעה במקרה דנן. המשיב מדגיש כי כיום, בדרך כלל, מוגשות בקשות להפקעת תקופת התנאי רק לאחר שהאסיר מורשע בביצוע העבירה במהלך תקופת התנאי, אם כי שיקול הדעת להגיש בקשה מסוג זה טרם ההרשעה נתון בידי המשיב. עיון בעתירת המבקש מעלה, לגישת המשיב, כי טענותיו מתמקדות בסבירות ההחלטה נוכח נסיבותיו הפרטניות של המקרה ולא במדיניות הכללית בה נוקט המשיב שאף הוכרה בפסיקה. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות גם לגופה שכן המשיב עמד במסגרת הזמנים הקבועה בחוק להגשת הבקשה והוועדה שקלה את כלל השיקולים הצריכים לעניין. אשר לזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להגשת הבקשה, טוען המשיב כי אין למבקש להלין אלא על עצמו ועוד הוא טוען כי ההיבט השיקומי אף הוא אינו מצדיק את קיצור תקופת המאסר, שכן המבקש המשיך לבצע עבירות מרמה רבות גם בשנים שלאחר תום תקופת התנאי. לבסוף טוען המשיב כי אין בטענותיו של המבקש ביחס לגילו, מצבו הרפואי או עברו כסוכן משטרתי, שנטענו ללא כל פירוט, כדי להקים נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעה חלקית של תקופת התנאי.

6.        דין הבקשה להידחות. הלכה היא שרשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים הדן בעתירה על החלטת ועדת השחרורים, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מנסיבותיו של המקרה הספציפי (ראו: רע"ב 5425/13 אלרחמן אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו, פיסקה 10 (10.10.2013); רע"ב 8412/12 בוסקילה נ' ועדת השחרורים, פיסקה 7 (24.1.2013)). חרף ניסיונו של המבקש להציג את בקשתו כבקשה המעלה שאלות כלליות, טענותיו אינן חורגות מעניינו הפרטני והן מתמקדות ביישום המדיניות הנוהגת אצל המשיב ובהחלתה על נסיבות המקרה הקונקרטי, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. על פי אותה המדיניות, שהמבקש אינו תוקף אותה ככזו, ככלל, אין מגישים בקשה להפקעת תקופת התנאי טרם ההרשעה בעבירה הנוספת.

7.        אף לגופם של דברים לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. שחרורו המוקדם של אסיר הוא נושא הנתון לשיקול דעת ועדת השחרורים (סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי; רע"ב 6437/12 כהן נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (31.10.2012)). בעניין אסיר ששוחרר על תנאי ועבר עבירה נוספת במהלך תקופת התנאי, קובע סעיף 20 לחוק כי הוא יחויב לשאת בעונש מאסר שאורכו כאורך מלוא תקופת התנאי, אלא במקרים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות, שאז יחויב האסיר לשאת תקופת מאסר קצרה יותר ובלבד שאורכה לא יפחת ממחצית תקופת התנאי. סעיף 22(א) לחוק קובע כי בקשה להפקעת תקופת התנאי בשל ביצועה של עבירה נוספת ניתן להגיש עד שלושה חודשים מיום מתן גזר הדין בגין העבירה הנוספת. בעניינו, המשיב פעל בתוך מסגרת הזמנים הקצובה בחוק ובהתאם למדיניותו, והוועדה שקלה את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין ובהם מועד הגשת בקשת ההפקעה, וקבעה כי בנסיבות המקרה דנן אין הצדקה לקצר את תקופת ההפקעה בהדגישה את העובדה שהמבקש המשיך לבצע עבירות מרמה רבות גם לאחר חלוף תקופת התנאי. צדק אם כן בית המשפט קמא בקובעו כי לא נפל פגם בהחלטתה של ועדת השחרורים וכי אין עילה להתערב בה. גישתו זו של בית המשפט תואמת את ההלכה לפיה בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו והוא יתערב בהחלטתה רק במקום בו שוכנע כי היא חורגת באופן מובהק ממתחם הסבירות (רע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים, פיסקה 6 (3.9.2009); רע"ב 2544/06 נג'יב נ' ועדת השחרורים - כלא "אשל", פיסקה 6 (29.3.2006)). גילו של המבקש, מצבו הבריאותי או העובדה ששימש לטענתו כסוכן משטרתי בעבר אף הן אינן נסיבות מיוחדות המצדיקות את קיצור תקופת מאסרו במקרה דנן.

           אשר על כן, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, ז' בשבט התשע"ד (‏8.1.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: